ביאור שטיינזלץ על מעילה ז׳

1 מחשבין, כלומר, חל דין פיגול כשחשב בשעת זריקת הדם להקטיר את האימורים שלא בזמנם, אף על האבוד, האימורים האבודים שאינם לפנינו, ועל השרוף, שאבדו כליל.

2 ונדון בדבר: הא הרי האבוד והשרוף לא איתינון נמצאים בעולם, ואפילו הכי קתני כך שנינו שמחשבין עליהם, לפיגול, ונסיק מכאן שבזמן שיצאו האימורים כולם, והרי הם כמי שאינם לפנינו, תועיל הזריקה לשיטת ר' עקיבא לענין המעילה בהם. ושלא כהסברו של ר' יוחנן בשיטת ר' עקיבא.

3 ושואלים: ומי והאם אמר רב אסי הכי כך, האם הוא סבור שאף אם יצאו הבשר והאימורים כולם אל מחוץ לעזרה, לשיטת ר' עקיבא הזריקה מועילה? הא בעא מיניה הרי שאל אותו רב אסי מר' יוחנן שאלה זו: אם בשעת עבודת הקרבן חישב הכהן על שיירי הדם מן הזריקה שדינם שהם נשפכין ליסוד המזבח מיד בסמוך לזריקה עצמה, לשופכם למחר, שלא כדינם, מהו שיעשה הקרבן פיגול בכך, וצדדי השאלה: האם מחשבה זו היא כעין מחשבה לזרוק מן הדם הנזרק למחר, והרי זה פיגול. או שמא מאחר שאין זה הדם הנזרק על המזבח, אין זה פיגול.

4 אמר ליה לו ר' זירא לרב אסי בתשובה לשאלתו זו: כבר שנית לנו במסכת חולין, בעניין טומאת אוכלים וטומאת נבילות, שדברים שהם עצמם אינם נאכלים, אם הם מחוברים לבשר, הריהם מצטרפים להשלים לשיעור כביצה המטמא טומאת אוכלים, ובכלל אלה אף האלל שאריות בשר הדבוקות בעור הבהמה, שאינו נחשב לאוכל, ואינו מיטמא לעצמו בטומאת אוכלין, ואף אינו מצטרף להשלים לשיעור כזית המטמא בשר הנבילה. אלמא מכאן נסיק שהאי זה האלל, כיון דלית ביה מששא שאין בו ממשות, חשיבות עצמית — לא קיבל אין הוא מקבל טומאה, ונלמד מכאן שלדעת רב אסי, כל דבר שאין בו חשיבות דינו כן, ואף

5 הני אותם הדמים הנשפכין נמי גם כן כיון שלאיבוד אזלי הולכים — בהו בהם מחשבה לא מהניא אינה מועילה שיתפגל הקרבן על ידה. ולפיכך צריך לומר שלדעת רב אסי, כשיצא כולו אל מחוץ לעזרה, והרי הוא עומד לשריפה, וכמי שהולך לאיבוד, אין הזריקה מחילה עליו דין מעילה. וכהסברו של ר' יוחנן בשיטת ר' עקיבא, שלא נאמרה שיטה זו אלא בשיצא חלקו, ולא בשיצא כולו!

6 ושואלים: ובכל זאת, אלא ברייתא זו דקתני ששנה בה שמחשבים על האבוד ועל השרוף הריהי קשיא קשה להסבר זה, שכן ממנה נלמד שמועילה המחשבה בזריקה אף על אלה שאינם בעולם כלל! אמר רבא בתשובה לדבר: אימא אמור ותקן כך לשונה של ברייתא זו: מחשבים על העומד לאיבוד, ועל העומד לישרף, אבל עדיין לא אבד ולא נשרף, והריהו עומד לפנינו, שבאלו פועלת מחשבת הפיגול, אבל לא באלו שכבר יצאו אל מחוץ לעזרה, שאינם נחשבים כעומדים לפנינו.

7 א ועוד בשיטת ר' עקיבא במשנתנו, שמועילה מחשבת פיגול, וכן לענין מעילה אף שיצא הבשר אל מחוץ לעזרה לפני הזריקה, אמר רב פפא: לא אמר ר' עקיבא את שיטתו זו שהזריקה מועלת מועילה לפגל ולפטור ממעילה את היוצא אלא רק בזמן שיצא בשר הקרבן, ונזרק עליו הדם, אבל אם יצא הדם עצמו, אף שחזר ונכנס למקדש, ונזרק — אין זריקה זו מועלת ליוצא.

8 ומביאים ראיה לדברי רב פפא, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: שחט בשתיקה, שלא חשב מחשבת פסול בשעת השחיטה, ויצא הדם מחוץ לעזרה, אף על פי שחזר והכניסו וזרקו — לא עשה ולא כלום. שאם היה הדבר בבשר קדשי קדשים שיצא — עדיין מועלין בו, משום שלא הותר הבשר בזריקה זו, ואם בקדשים קלים — אין זריקה זו מועילה להחיל על אימוריהם דין מעילה, ולכן אין מועלין בו, כמו לפני זריקה זו.

9 ב ודנים עוד בשיטת ר' עקיבא. שנינו במשנה שכראיה לשיטתו אמר ר' עקיבא: הא הרי מקרה זה של בשר קרבן היוצא אל מחוץ לעזרה לפני זריקה ונזרק עליו הדם, למה הוא דומה? — למפריש בהמה לחטאת, ואבדה, והפריש בהמה אחרת במקומה, ולאחר מכן נמצאה הראשונה, ומעתה הרי יכול הוא לקיים מצוותו בכל אחת, ותיפסל חברתה משום מותר חטאת. שדינן של אלו, שאם נזרק דמה של האחת, הרי כשם שזריקת דמה של זו פוטרת את בשרה מדין מעילה, הרי היא פוטרת בכך אף את בשר חברתה. ומכאן נלמד שאם נפטרת זו הפסולה בזריקת דמה של זו הכשרה, בוודאי שזריקת דמו של הקרבן עצמו פוטרת את בשרו שלו מן המעילה, אף שנפסל הבשר ביציאתו אל מחוץ לעזרה.

10 ובהסבר דברים אלה של ר' עקיבא, אמר ר' אלעזר: כי כאשר אמר ר' עקיבא שזריקת דמה של החטאת האחת פוטרת את השניה מדין מעילה, הרי זה דווקא כאשר נשחטו שתיהן בבת אחת באותו זמן, וכגון שנשחטו על ידי כהנים שונים, אבל כשנשחטו בזה אחר זה — לא אמר ר' עקיבא שפקע מהשניה דין מעילה, שכן בשעה ששחט את הראשונה, נפסלה השניה כמותר חטאת, ולא היתה לה שעת היתר אכילה לכהנים, ולא פקע ממנה דין מעילה.

11 ובענין זה מביאים עוד, תניא שנויה ברייתא שכך אמר ר' שמעון: כשהלכתי לכפר פאני, מצאני זקן חכם אחד, ואמר לי בתמיהה: האם אכן אומר היה ר' עקיבא שזריקה מועלת ליוצא מן העזרה קודם זריקה ונפסל בכך? אמרתי לו: הן. וכשבאתי והרציתי דברים אלו של הזקן, שהביע תמיהה על כך, לפני חבירי שבגליל, אמרו לי כחיזוק לתמיהת אותו חכם: אכן כיצד יכול ר' עקיבא לומר זאת, והלא פסול הוא היוצא, והיאך מרצה זריקת הדם על הפסול?

12 וכשיצאתי מלפני חכמים ובאתי והרציתי דברים אלה ששאלוני והקשו עלי לפני ר' עקיבא, אמר לי: ואתה בני, אי אין אתה אומר כן כשיטתי, שמועילה הזריקה בדין המעילה אף לפסול? והרי המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות ויכול להקריב כל אחת מהן, ובכך תיפסל חברתה — מועלין יש דין מעילה בשתיהן, שהרי הן עדיין בגדר "קדשי ה' " הנאמר בדין המעילה. וכמו כן אף אם שחטן את שתיהן, והרי דמן של השתיים הללו מונח בכוסות ועומדת האחת מהן להיזרק על המזבח — מועלין בשתיהן.

13 ואם נזרק דם של אחד מהם מהחטאות הללו, האם אי אין אתה מודה שכשם שזריקת דמה של אותה חטאת כשם שהוא פוטר את בשרה מן המעילה, אף יפטור את בשר חבירתה מן המעילה?

14 ומעתה נדון: אם הציל דם חטאת אחת את בשר חבירתה מן המעילה, אף על פי שבשר זה הרי הוא פסול כדין מותר חטאת, דין קל וחומר הוא שיציל הדם הנזרק את בשרה של אותה בהמת קרבן שממנה נלקח, אף שנפסל ביציאה אל מחוץ לעזרה!

15 על תשובתו זו של ר' עקיבא אמר ריש לקיש משום בשם רב אושעיא: תשובה גנובה שאינה שלמה וראויה השיבו ר' עקיבא לאותו תלמיד ר' שמעון תלמידו, כי מתוך דבריו אתה לומד שאם שחטן לחטאות הללו בבת אחת — אין כן, זריקת דמה של האחת מועילה לפטור את בשר חבירתה מן המעילה, אבל אם נשחטו בזה אחר זה — לא. והלא כיון שבין אם נשחטו בבת אחת ובין אם נשחטו בזה אחר זה —

16 פסול הוא הקרבן האחר, זה שדמו לא נזרק, כמותר חטאת, אם כן מה לי אם היתה שחיטת השתיים בבת אחת, מה לי אם היתה שחיטתן בזה אחר זה, והלא בשני המקרים, לשיטת ר' עקיבא, צריך שתהא זריקת הדם של האחת פוטרת את בשרה של האחרת מדין מעילה?!

17 אמר ליה לו ר' יוחנן לריש לקיש בתשובה לדבריו אלה: ואתה התמה על כך, אי אין אתה אומר כן שיש להבחין בין אם שחטן בבת אחת שהן כגוף אחד ותפטור זריקת דמה של זו את בשר האחרת מן המעילה לבין אם שחטן בזה אחר זה שהן כגופים נפרדים ולא פוטרת זריקת דמה של זו את בשרה של האחרת, והלא

18 אילו הפריש אדם שתי בהמות לקרבן אשמות אשם שהוא חייב בו, ועשה כן לצורך אחריות בטחון תשלום חובו, שאם יאבד אחד — יקריב את השני. ושחט את שניהן, וקדם והעלה למזבח להקרבה את האימורין של אחד מהן קודם הזריקה של דמו, אף שסדר ההקרבה הוא שקודם זורקים את הדם ורק אחר כך מעלים את האימורים להקטרה, ואחר כך זרק את דמו של הקרבן השני שלא עלו אימוריו למזבח, האם במקרה זה אי אין אתה מודה שאף אם עלו אימוריו של האשם הזה שלא נזרק דמו לראש המזבח — ירדו מן המזבח, בלא שיקטירו אותם.

19 ומעתה יש לדון בדבר: אי סלקא דעתך חד גופא אם עולה בדעתך לומר שאף אם נשחטו בזה אחר זה כגוף אחד הוא שני הקרבנות הללו, אמאי מדוע דינם הוא שאם עלו — ירדו? האמר הרי אמר עולא: אימורי קדשים קלים שהעלן על המזבח לפני זריקת דם אף שעדיין אינם ראויים להקרבה — לא ירדו, ויוקרבו, משום שנעשה האמורים הללו לחמו של מזבח בעצם ההעלאה!

20 אישתיק שתק ריש לקיש, שלא היתה בפיו תשובה לדברי ר' יוחנן. אמר על כך ר' יוחנן: קצצתינון לרגלוהי דינוקא קצצתי את רגליו של התינוק, כינוי של ריש לקיש בפי ר' יוחנן, כלומר, שהשיב לו תשובה ניצחת ששמטה את הבסיס לטענתו.

21 א משנה יש במעשה כלומר, בזריקת הדמים שבקדשי קדשים קביעת דין המעילה בהם, גם צד להקל וגם צד להחמיר. ואילו בזריקת דמם של קדשים קלים כולהו כולם, כל צדדיהם הריהם רק להחמיר.

22 ומסבירים: כיצד? דין קדשי קדשים הוא שלפני זריקת דמים — מועלין באימוריהן, חלקי הקרבן העתידים להיקרב על המזבח, ובבשר שעתיד להיאכל על ידי הכהנים. שכן לפני הזריקה, אף הבשר אסור באכילה לכהנים, והכל בכלל ההגדרה "קדשי ה' " הקובעת לענין חלות דין המעילה בקדשים. ואילו לאחר זריקת דמים של קדשי קדשים — עדיין מועלין יש דין מעילה באימוריהן, שהם בכלל "קדשי ה' " שאין בהם היתר אכילה, ואולם אין מועלין עוד בבשר שמותר עתה באכילה לכהנים. נמצא איפוא שזריקת הדם בקדשי הקדשים יש בה צד להקל.

23 ומצד אחר, הן על זה האימורים והן על זה הבשר לאחר זריקת הדם — חייב עליהם משום פיגול, ואם אכל מבשרם במזיד — חייב כרת. וכמו כן חייב משום נותר אם אכלו לאחר זמן אכילתו הראוי, ומשום טמא אם אכלם בטומאת הגוף. ונמצא אם כן, שיש במעשה זריקת הדמים בקדשי קדשים צד להקל וצד להחמיר.

24 ובקדשים קלים כולן, כל צידי זריקת הדם הם רק להחמיר. ומפרטים: כיצד? קדשים קלים לפני זריקת דמים — אין מועלין לא באימורין ולא בבשר, ואילו לאחר זריקת דמים — מועלין באימורין ואין מועלין בבשר. נמצא איפוא שזריקת הדם בקדשים קלים החמירה בדין מעילה.

25 וכמו כן הן על זה האימורים והן על זה הבשר חייבין עליו לאחר זריקת הדמים משום פיגול, נותר, וטמא. נמצא איפוא שמעשה זריקת הדמים בקדשים קלים כולן להחמיר.

26 ב גמרא שנינו בתחילת המשנה כי אין דין מעילה בבשר קדשי קדשים לאחר שנזרק דמם. ודנים בדבר. קתני שנה התנא במשנה כי "אין מועלין בבשר", ונדייק מכאן: דווקא מעילה להתחייב עליו כדיני המועל בקרבן ובתשלומים, הוא דליכא שאין כאן, הא איסורא איכא הרי איסור אכילה לכהן יש כאן! ועל כך יש לשאול: אמאי מדוע יש בכך איסור? הא ממונא הרי ממון, רכוש של הכהן הוא בשר קדשי הקדשים לאחר זריקת הדם!

27 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, שאין דיוק זה נכון, וטעם הדבר ששנה התנא במשנתנו לשון זו "אין מועלים" משום דנסיב רישא שנקט בראש, בתחילת המשנה בלשון "מועלין", נסיב סיפא נקט גם בסוף, בהמשך המשנה לשון "אין מועלין", ולכן אין לדייק מלשון זו דבר, ואולם הוא הדין שאין איסור בדבר.

28 ובהמשך לדיון זה דנים עוד בדברי המשנה, אימא סיפא אמור את סופה של המשנה ששנינו בה: "בקדשים קלים כולהו כולם להחמיר. כיצד? בשר קדשים קלים לפני זריקת דמים — אין מועלין בהן ובאימוריהן, ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר, וטמא. לאחר זריקת דמים — מועלין באימוריהן ואין מועלין בבשר.

29 ונדייק מכאן בדומה לכך: דווקא מעילה בקרבן ובתשלומים, הוא דליכא שאין כאן, הא איסורא איכא הרי איסור אכילה לבעלים יש כאן! ועל כך יש לשאול: לאחר זריקת הדם אמאי מדוע יש בבשר איסור? הא ממונא הרי ממון, רכוש של הבעלים הוא, ואינו שייך עוד להקדש!

30 אמר ר' חנינא: מדובר כאן ליוצאין. שיצא בשר הקדשים אל מחוץ למקומם לפני שנזרק הדם, ואחר כך נזרק דמם, ואכן אלה אסורים באכילה. ולשיטת ר' עקיבא שבמשנה למעלה ו,ב הסבור כי הזריקה מועילה להוציא מדין מעילה את בשר קדשי הקדשים שיצא אל מחוץ לעזרה היא משנתנו.

31 וללמדנו באה שכי כאשר אמר ר' עקיבא את שיטתו זו שזריקה מועלת מועילה להוציא מדין מעילה פיגול נותר וטמא, לא לענין השריפה אמר כן, שיישרף מייד כשאר קדשים שנפסלו אלא יש להמתין עד שתעובר צורתו ואז יוצא הוא לשריפה,